השופטת א' פרוקצ'יה:
לפנינו ערעור על פסק דינה של כב' השופטת מ' נד"ב, שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז, ובו נדחתה תביעת המערער מחמת התיישנות.
רקע עובדתי והליכים קודמים
1. ביום 22.5.03 הגיש המערער תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי, כנגד חב' דובק בע"מ (להלן: המשיבה), בטענה כי היא אחראית בנזיקין למחלת ריאות קשה בה לקה עקב פרסומים שהפיצה לקידום מכירות סיגריות שייצרה, אשר עודדו את התמכרותו לעישון, דברי שהביא למחלתו. הוא טען כי המחלה גרמה לו לנכות תיפקודית, לקיצור תוחלת חיים, לנזקים כלכליים ולסבל רב, שעליהם החברה צריכה לפצותו. המשיבה בקשה את סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. בית המשפט קיבל את הבקשה מחמת התיישנותה, ועל פסק דינו הוגש ערעור זה.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
2. השאלה העיקרית שנידונה בפסק הדין היתה, האם במועד הגשת התביעה לבית המשפט, עילת התובענה התיישנה, בהנחה כי המבחן לצורך כך הוא מועד גיבושה של עילת התביעה, שממנה ואילך מתחיל מירוץ ההתיישנות. בית המשפט בחן את שתי מערכות הדינים החלות על ההתיישנות על פי סעיפים 5, 6 ו-8 לחוק ההתיישנות מצד אחד, ועל פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מצד שני, ואת היחס ביניהן. בהסתמך על הוראות ההתיישנות המיוחדות בעוולות נזיקין על פי סעיף 89(2) לפקודה, ועל סמך ההלכה הפסוקה בענין זה (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535, 550 (2000), להלן: ענין המאירי) הוא קבע, כי יש לבחון את מועד תחילת ההתיישנות בעוולת נזיקין מן היום בו ארע הנזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום בו ארע - ביום גילויו, בגבול עליון של עשר שנים מיום התרחשותו. הוא קבע כי לענין תחילת מירוץ ההתיישנות, די לצורך גילוי בחשיפתו של נזק פיסי ממשי, שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו, גם אם מלוא הנזק טרם התגבש. אשר לרכיב הקשר הסיבתי - נקבע כי על מועד גילויו לצורך תחילת ההתיישנות חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והמבחן לצורך כך הוא - מתי ניתן היה לגלות את הקשר הסיבתי באמצעות פעולה סבירה של אדם סביר הנוקט אמצעים סבירים לגילוי סיבת הנזק. בית המשפט הניח כי על הטוען לחלות כלל "ההתיישנות שלא מדעת" על פי סעיף 8 לחוק, חלה חובת ההוכחה להצביע על מועד גילוי הקשר הסיבתי על בסיס מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. המערער טען כי נזקי העישון שנגרמו לו התגלו לו רק בשנת 2002 בעקבות בדיקה שנערכה לו באותה שנה, וכי גם הקשר הסיבתי בין העישון לבין המחלה נודע לו בתקופה זו. לפיכך מירוץ ההתיישנות החל רק אז, ולפיכך תביעתו שהוגשה במאי 2003 טרם התיישנה בעת הגשתה.
3. לאחר סקירת הראיות שצורפו לכתב התביעה קבע בית המשפט קמא כדלקמן: בשנת 1984 נבדק המערער במכון להיגיינה פיזיולוגית ע"ש דונולו ביחידה למניעה ולשיקום מחלות לב. בדו"ח תוצאות הבדיקה מיום 21.11.84 נרשם:
"בדיקות גופניות: ריאות - צפצופים מפוזרים מעל שתי הריאות, נשימה ספסטית (מעשן). לב תקין".
בסיום המסמך נרשם:
"ממליצים על הפסקת העישון, הגורם סיכון מכריע למחלות לב וסרטן".
בהמשך השתלשלות הדברים, המערער אושפז בבית חולים וולפסון בשל שבר ברגל בין התאריכים 3.5.96 ועד 10.5.96. במכתב השחרור מבית החולים נכתב "Heavy Smoker - COPD", ובהמשך נאמר - "ברקע עישון כבד". כן נרשם: "ריאות אקס מוארך עם צפצופים אקספירטורים". עוד צויין במכתב "דופלר לורידי בגפה: וריד פמורלי שטחי משמאל + וריד פפליטאלי מורחבת ללא זרימה עם טרומבוס".
בית המשפט בחן חוות דעת רפואית שניתנה על ידי ד"ר פינק מטעם המערער אשר בה הוא כותב, בין היתר, כי באשפוז בשנת 1996 בגין שבר ברגל "הועלה חשד לתסחיף ריאתי בעת החמרה בקוצר הנשימה. אך לא ניתן היה להוכיח זאת במיפוי ריאות, וזאת מאחר והמיפוי מופרע בגין המחלה החסימתית הקשה ממנה סובל החולה".
בשאלון שהופנה למערער הוא הצהיר, בין היתר, כי הוריו העירו לו שהעישון לא בריא, כי הוא הפריע לו לנשום, וכן כי הוא סובל מליחה כבר 22 שנים, משתעל חזק, והבחין בכך כבר לפני 20 שנה. בתצהיר שהגיש, מצהיר המערער כי בתחילת שנות השישים החל לסבול מקוצר נשימה, וקיבל תרופות להרגעת הסימפטומים של שיעול וליחה.
מכל הראיות הללו, הסיק בית המשפט קמא כי למערער היתה מודעות לנזק שנגרם לו מהעישון עוד לפני שנת 1996. משכך, קבע כי הנזק נתגלה לו עוד לפני 22.5.96 - שהוא המועד הקובע לענין ההתיישנות במקרה זה. בית המשפט מוסיף, כי מעיון בתביעה לנכות כללית שהמערער הגיש בשנת 2002 למוסד לביטוח לאומי עולה כי, לדבריו הוא, חלה החמרה במצבו בשנת 1996, ויש בכך כדי ללמד על כך שהכיר והיה מודע למצבו כבר ב-1996. בית המשפט הוסיף, כי נזקי העישון מצויים בידיעת הכלל, ואינם בגדר סוד שיש לגלותו. מצבור הנתונים בעניינו של המערער, כפי שנחשפו במהלך השנים, די היה בהם כדי להוות גילוי הנזק, הפותח את מירוץ ההתיישנות, והוא הדין ביחס לקשר הסיבתי בין העישון למחלה. בנסיבות אלה, יש לייחס את גילוי העובדות המרכיבות את עילת התביעה לתקופה שקדמה ל-1996, והתביעה בעת הגשתה התיישנה.
טענות הצדדים בערעור
4. כטענה מקדמית, טען המערער כי המשיבה בהתנהגותה בהליכים זנחה, למעשה, את טענת ההתיישנות, בכך שניהלה הליכים מיקדמיים ורק ארבע שנים לאחר הגשת התביעה בקשה את סילוקה על הסף מחמת התיישנות.
טענתו העיקרית של המערער היא כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי מחלתו אובחנה ונתגלתה לפני המועד הקובע במאי 1996. לדבריו, מחלתו נתגלתה רק בשנת 2002, כאשר נערך לו מיפוי ריאות אצל ד"ר פינק, ועד אז לא ידע, ולא היה צריך לדעת מהנתונים שהיו בידו, כי לקה במחלת ריאות קשה, או על דבר הקשר הסיבתי בין המחלה לבין התרשלות המשיבה. כן הוא טוען, כי לא יכול היה להסיק על אבחונה של מחלת ריאות חסימתית אצלו מהרישום COPD במכתב השחרור שניתן לו בסיום האשפוז בשנת 1996, שנעשה אגב אשפוזו שעילתו היתה שבר ברגל, מבלי שאף בוצעו הבדיקות המתאימות לצורך קביעת אבחנה מעין זו. לדבריו, גם אם אובחנה המחלה אז, אדם מן הישוב לא יכול היה להבין ולהסיק קיומה של מחלת ריאות חסימתית מראשי התיבות COPD שנכתבו בשפה הלועזית, כדרך כתיבתן במכתב שחרור. לטענת המערער, רק בשנת 2002 חש לראשונה תעוקה בריאותיו, ואז פנה לד"ר פינק, שביצע בו מיפוי ריאות אשר הביא לגילוי המחלה. לא היה לו כל תמריץ לדחות את הטיפול במחלתו, ואילו ידע על מצבו הבריאותי החמור, ועל הסכנה הטמונה בו, לא היה מזניח את הדבר. עוד נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר ייחס לו ידיעה על המחלה עוד בשנת 1996, בהסתמך על חוות דעת שניתנה רק בשנת 2003, ועל סמך מיפוי ריאות משנת 2002. הסקת מסקנות במחשבה לאחור מתביעת הנכות שהוגשה בשנת 2002 שגויה אף היא, כי זו הוגשה לאחר ביקורו של המערער אצל ד"ר פינק, ועל סמך ממצאיו הרפואיים. הסימפטומים בהם לקה המערער עד המועד הקובע לא העידו על מחלת ריאות, אלא נגעו למחלת הברונכיט ולקוצר נשימה מהם הוא סובל ללא קשר למחלת הריאות החסימתית. מחלות אלה טופלו תוך שימוש באמצעים כגון סירופ שיעול ומשאף שסופקו לו על ידי רופא המשפחה, והקלו מאוד את סבלו, והוא הניח כי שימוש באמצעים אלה דרך שגרה יפתור סימפטומים של ליחה ושיעול שלא היו אמורים להדליק אצלו נורה אדומה, באשר הם אינם נתפסים בציבור כמחלות המעוררות חשש מיוחד. גם עצם היותו מעשן כבד לא צריך היה לעורר את חשדו למחלה, שהיתה סמויה מעין, וגורם העישון כסיבת המחלה יכול היה להתברר רק לאחר גילוי המחלה.
5. המשיבה מבקשת לאמץ את פסק דין הערכאה הדיונית. לטענתה, הוכח כי סימני הנזק הגופני אצל המערער קיבלו ביטוי כבר בשנות השישים מממצאי קוצר הנשימה, ובשנת 84' מממצאי בדיקת המערער, והמחלה עצמה אובחנה באופן מפורש וברור במכתב השחרור מהאשפוז מיום 10.5.1996. בנסיבות אלה, התובע היה מודע לפחות לחלק מנזקיו, ועל פי הדין, מירוץ ההתיישנות החל באותה עת, גם אם לאחר מכן המחלה החמירה. נטען, כי היה על המערער לברר מיד עם קבלת מכתב השחרור את פשר האבחנה הרפואית שנקבעה (COPD), וכיצד היא קשורה בהיותו "מעשן כבד". כן נטען, כי המערער לא פנה לרופאים לקבלת הסבר אודות האבחנה הרפואית, לא יזם כל פעולה או פנייה לבחון את משמעות הדיאגנוזה האמורה, ולא פעל כנדרש מאדם סביר לצורך עמידה על מהות המחלה, ועל הקשר הסיבתי בינה לבין העישון חרף כל הסימפטומים מהם סבל. לפיכך, טענתו לגילוי מאוחר של הנזק רק בשנת 2002 אינה יכולה לעמוד לו, ודין תביעתו להידחות על הסף מחמת התיישנות.
המסגרת הנורמטיבית